החלטה בתיק בש"פ 10157/03

1.        על העוררים ועל שני אחרים הוגש בבית המשפט המחוזי בחיפה כתב אישום המייחס להם - בנוסחו המתוקן - עבירות של הלבנת הון ושל עשיית פעולה ברכוש אסור. לעורר מס' 1 (להלן - "איסקוב") ולעורר מס' 2 (להלן - "גוזלן") מיוחסות גם עבירות של מרמה, אי קיום דרישת דיווח ומסירת דו"ח וידיעות לא נכונים. לגוזלן עוד מיוחסות עבירות של אי ניכוי מס, סחיטה באיומים ושיבוש מהלכי משפט. לפי הנטען בכתב האישום המתוקן, בתמצית, איסקוב, גוזלן והעורר מס' 3 (להלן - "אפראימוב") ארגנו וניהלו משחקים אסורים על ידי כך שהציבו מכונות מזל בבתי קפה, מסעדות, מרכוליות ובתי עסק שונים באזור הקריות וכן הקימו בתי קזינו בהם התנהלה פעילות ענפה של הימורים בלתי חוקיים. הרווחים שהפיקו מבתי הקזינו וממכונות המזל נאמדים בסכום של 30 מיליון ש"ח לערך (להלן - "הרכוש האסור"). ששת העוררים ביצעו פעולות רבות ברכוש האסור, בין היתר פעולות של הקניה, קבלה, החזקה, מסירה, רכישה, פעולות בנקאיות שונות, וערבוב של רכוש אסור עם רכוש אחר במטרה להסתיר את מקורו, את זהות בעלי הזכויות בו ואת מיקומו. איסקוב וגוזלן גם השמיטו במזיד, במרמה ובכוונה להתחמק ממס את הכנסותיהם מפעולות ההימורים מן הדוחות התקופתיים שהגישו וכן מסרו ידיעות לא נכונות בנוגע להן. גוזלן גם לא ניכה מס מן השכר ששילם לעורר מס' 6 (להלן - "ניסים") וכן סחט באיומים את אשתו של אחד המהמרים שלא שילם את חובו.

2.        בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט י' גריל), דן בבקשתה של המדינה לעצור את איסקוב, גוזלן ואפראימוב עד תום ההליכים וכן לשחרר את העורר מס' 4 (להלן - "איתן"), העורר מס' 5 (להלן - "מנחם") וניסים לחלופת מעצר בדרך של "מעצר בית מלא תוך הרחקה מאזור הקריות". בהחלטתו מיום 9.10.03 קבע, כי יש ראיות לכאורה להוכחת אשמתם של העוררים וכי "בשים לב לנסיבות בהן בוצעו העבירות המיוחסות למשיבים [העוררים - י' ט'] --- קיימת במקרה זה מסוכנות המבססת את עילת המעצר". עם זאת קבע, כי "עקרונית--- ניתן לקבוע תנאי חלופה שיהא בהם כדי לקדם פני מסוכנות זו" והורה להביא בפניו חלופות מעצר פרטניות בענינם של העוררים. בהחלטתו מיום 17.10.03, הורה בית המשפט לשחרר את איתן, מנחם וניסים לחלופת מעצר בדרך של "מעצר בית חלקי במקומות מגוריהם הרגילים--- תוך מתן אפשרות לצאת לעבודתם בפיקוח והשגחה, בשעות מסוימות של היממה" ותוך חיובם בהפקדת סכום של 50,000 ש"ח, במזומן או בערבות בנקאית. בהחלטתו מיום 20.11.03 קבע, כי החלופות שהציעו איסקוב, גוזלן ואפראימוב אינן הולמות ואין בהן כדי למנוע מהם "לחזור על ביצוע העבירות המיוחסות להם בכתב האישום". בענין איסקוב קבע, כי עליו "להציע ערבים אחרים לקיום הפיקוח וההשגחה, אשר חייבים להיות מוקפדים למניעת אפשרות הישנות מעשי העבירה". בענין גוזלן קבע, כי "עליו להציע מקום שהייה שאינו באזור הקריות והצ'ק פוסט, וכן עליו להציע ערבים אחרים לקיום פיקוח והשגחה ראויים". בענין אפראימוב קבע, כי "שהייה בקריית מוצקין לא תוכל לבוא בחשבון הואיל והעבירות נשוא האישום בוצעו לכאורה באיזור הקריות ובצ'ק פוסט" וכי "בתור מפקח עיקרי לגבי משיב מס' 3 [אפראימוב - י' ט'] יש להציע ערב אחר שיוכל לקיים את הפיקוח וההשגחה המוקפדים הנדרשים לקיום תנאי ההחלטה". עוד הטיל על כל אחד מהם להפקיד סכום של 100,000 ש"ח, במזומן או בערבות בנקאית.

           העוררים עררו על תנאי השחרור.

3.        באי כוח העוררים, בהודעת הערר ובדיון לפני, הרבו דברים וטענות נגד החלטותיו של בית המשפט המחוזי. אין אני רואה צורך לחזור ולמנות את כל הטענות, ואסתפק בציון העיקריות. באי כוח העוררים טוענים כי אין ראיות לכאורה להוכחת אשמתם של העוררים; בין היתר, מן הטעם ש"מי שלא מואשם בכתב אישום ובבקשת המעצר הנלווית לו בעבירת מקור המופיעה בתוספת הראשונה לחוק איסור הלבנת הון איננו יכול להיות מואשם בעבירות של הלבנת הון", ולפיכך "לא יכול בית המשפט למצוא את המשיבים [העוררים - י' ט'] לא כאשמים בביצוע עבירות של הלבנות הון ולא כמי שיש נגדם ראיות לכאורה לביצוע עבירות של הלבנת הון". עוד טוענים הם, כי העבירות המיוחסות לעוררים אינן "מקימות עילת מסוכנות המצדיקה החזקתם בתנאי שחרור בערובה המגבילים בצורה כלשהי את חירות התנועה שלהם, למעט הטלת תנאי המבטיח התייצבות למשפט" וכי התנאים שקבע בית המשפט המחוזי - לרבות "סכום הערובה המופרז בגובהו" - "הינם למעשה החלטה שלא לשחררם באשר הם אינם יכולים לעמוד בהם". לפיכך מבקשים הם "לקבל את עררם של העוררים ולשחררם מן המעצר ומחלופות המעצר בתנאים שיש בהם בכדי להבטיח את התייצבותם למשפט בלבד".

           כנגדם טוען בא כוח המדינה כי יש ראיות לכאורה נגד העוררים וכי אין צורך להאשים אותם בעבירת המקור - היא עבירת ההימורים - כדי לייחס להם עבירות של הלבנת הון. עוד טוען הוא, כי מדובר בעבירות חמורות שמעידות על מסוכנותם של העוררים וכי אם ישוחררו יש חשש ממשי שישפיעו על עדים, יעלימו רכוש, ישבשו מהלכי משפט וימלטו מן הדין.

4.        דין הערר להידחות.

           איני רואה צורך לדרוש ולחקור בכל פרטיהן של הטענות הרבות שבפי באי כוח העוררים. בית המשפט המחוזי, בהחלטות מפורטות ומנומקות היטב, דן ביסודיות בכל הטענות וקבע כי יש ראיות לכאורה להוכחת אשמתם של העוררים. בית המשפט גם עמד על כך "שאין צורך להאשים בנפרד בעבירות המקור, דהיינו, עבירות הימורים על פי התוספת הראשונה לחוק", וזאת לאור הוראת סעיף 5 לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 (להלן - "חוק איסור הלבנת הון"), שלפיה די בכך שעושה פעולה של הלבנת הון יודע שמדובר ב"רכוש אסור" ואין צורך שיידע לאיזו עבירה קשור הרכוש. חזרתי ועיינתי בהחלטותיו של בית המשפט המחוזי, לאור טענותיהם של באי כוח העוררים, ודייני שאומר שהחלטותיו ונימוקיו מקובלים עלי. בית המשפט המחוזי הוסיף ונתן דעתו גם על נסיבותיהן של העבירות ועל עברם הפלילי של איסקוב, גוזלן ואפראימוב, וקבע כי כל העוררים מסוכנים וכי קיימת עילת מעצר נגדם. עם זאת סבר כי ניתן לשחררם לחלופות מעצר בתנאים שקבע. גם לענין זה לא מצאתי מקום להתערב בהחלטותיו.

           יוער, לענין עילת המעצר, כי אכן, העבירה של הלבנת הון היא עבירת רכוש ולפיכך אינה מקימה, כשלעצמה, עילת מעצר, אולם - ככל עבירת רכוש - הדבר תלוי בנסיבות, שיש והן מעידות על מסוכנות המקימה עילת מעצר. על כך אמרתי במקום אחר כי:

"לא מצאתי ממש בטענה שאין לעצור את העורר משום שאין דרכם של בית המשפט לעצור בשל עבירות רכוש. ראינו גם ראינו עברייני רכוש נכלאים עד תום ההליכים; הכל לפי העבירות ולפי העבריין" (בש"פ 7909/99 יוספאשוילי נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 99(3) 15).

           עוד יודגש, כי על בית המשפט להיזהר מאוד שלא לחייב נאשם בערובה שאין בכוחו להפקידה וסופו שהוא נעצר למרות ההחלטה לשחררו. כך אמרתי באחת הפרשות:

"לפי סעיף 52(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 'אדם המוחזק במעצר בשל אי יכולתו להמציא ערובה רשאי לפנות בכל עת בבקשה לעיון חוזר'. משמעות הוראה זאת היא שלא תיקבע ערובה לשחרור שלא יהיה בכוחו של הנאשם לעמוד בה, כך שבדרך עקיפין ישאר במעצר שדינו להשתחרר ממנו. גם תחושת הצדק אינה סובלת שאדם שאין ידו משגת להפקיד ערובה שהושתה עליו כתנאי לשחרורו מן המעצר, ישאר במעצר רק מטעם זה. הדבר נובע גם מעיקרון המידתיות שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו שמכוחו יש להקפיד שלא להטיל ערובה בסכום מופרז כתנאי לשחרור"(בש"פ 9694/02 רביזדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 176, 181).

           אין אלה פני הדברים בעניננו. נראה, לכאורה, כי תנאי השחרור שקבע בית המשפט המחוזי - לרבות סכומי הערובות - הם ראויים ואינם מופרזים בהתחשב בעבירות שבהן מואשמים העוררים ובהתחשב בסכומי הכסף שעברו תחת ידיהם.

5.        בשולי ההחלטה, מילים מספר על העבירה של הלבנת הון. דברים אמורים בעבירה חמורה, שיש אומרים שהיתה למכת מדינה, השולחת גרורות ממאירות לכל מגזרי המשק כמעט. זאת פעילות פלילית הכרוכה בפשע המאורגן והמסכנת את החברה, את הכלכלה ואת אזרחי המדינה. כדי להילחם בתופעה זאת ולמגרה נחקק חוק איסור הלבנת הון, שמטרותיו הוסברו היטב בדברי ההסבר להצעת החוק:

"ההכרה כי מדינת ישראל משמשת גם היא בסיס נוח לפעולות של הלבנת הון, וכי חקיקה בתחום הלבנת הון תשרת אינטרסים לאומיים וכלכליים, וכן אינטרסים של שלטון החוק, הן פרי ניסיון שנצבר בשנים האחרונות, כתוצאה מחשיבה חדשה של רשויות אכיפת החוק בתחום הסמים והפשע המאורגן. ניסיון זה מלמד כי לא ייתכן מאבק יעיל נגד סחר בסמים ותופעות של עבריינות מאורגנת ללא תקיפה ישירה של תופעת הלבנת הון, תוך שימוש בכלים ההולמים את אופייה של התופעה ותוך הירתמות וגיוס של המוסדות הפיננסיים עצמם לשיתוף פעולה עם רשויות אכיפת החוק במאבק זה. בהעדר צעדי התארגנות מעשיים בישראל להתמודדות עם התופעה, עלולה ישראל לשמש כר נרחב להלבנת הון, דבר העלול לפגוע קשות במוניטין של המערכת הכלכלית והבנקאית של ישראל, וכן באמון הציבור בישראל במערכות אלה".

           יתר על כן,  המחוקק קבע עונש של עשר שנות מאסר לעבירה של איסור הלבנת הון לפי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון, ושבע שנות מאסר לעבירה של איסור עשיית פעולה ברכוש אסור לפי סעיף 4 לחוק איסור הלבנת הון (עבירות שבהן מואשמים העוררים). גם על ידי חומרת העונשים הביע המחוקק את דעתו, כאמור בדברי ההסבר להצעת חוק איסור הלבנת הון, על "ההשלכות השליליות הרבות שיש לביצוע העבירה והפגיעה החמורה בתקנת הציבור" ועל חשיבותה של המלחמה בעבירות אלה.

6.        העוררים הם מסוכנים ואף על פי כן ראה בית המשפט המחוזי לטוב לפניו לנקוט לגביהם דרך של חלופות למעצר ותנאי שחרור. בכך היטיב עמם. לא מצאתי מקום להיטיב עמם עוד.

7.        לפיכך אני דוחה את עררם של העוררים.

           ניתנה היום, ו' בכסלו תשס"ד (1.12.03).

                                                                                                ש ו פ ט